דלג על Banners
Banners
לוגו חדש תת אתר בי"ס לסיעוד
דלג על בר עליון משנה 2
בר עליון משנה 2
דלג על חיפוש
חיפוש
דלג על בר עליון 2
בר עליון 2

למה החלטתי לעשות הסבה לאחות מוסמכת?

שמי עידית.

לפני 20 שנה בדיוק סיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית (התמחות בבריאות ושיקום).

במשך 18 השנה שחלפו מסיום התואר ועד לפני שנתיים ניהלתי חברת מחשבים שהעסיקה 25 עובדים בממוצע (היו גם תקופות שהחברה העסיקה 40 עובדים).

התפטרתי מתפקידי לאור העובדה שבמשך תקופה ארוכה ליוותה אותי תחושה של החמצה ומיצוי. עם סיום עבודתי החלטתי שאני חייבת לעשות שינוי.

הרגשתי שהתחושות שליוו אותי תקופה כל כך ארוכה: תחושות של מיצוי, עייפות (נפשית ופיזית), קוצר רוח, חוסר חדווה, הן תחושות "מרעילות", שמאפילות על היומיום. הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי מהותי.

בגיל 42, עם שלושה ילדים, אחרי שנים רבות של חיים טובים (לכאורה?), עם המון נסיעות וכנסים בארץ ובחו"ל, וחשבון הוצאות בלתי מוגבל (כמעט), החלטתי שהגיע הזמן למשהו אחר.

ברגע של תסכול שאל אותי בעלי מה באמת הייתי רוצה לעשות, ואז עניתי, בלי לחשוב שנייה, אינסטינקטיבית, מהלב: "להיות מיילדת".

עכשיו אני אחרי שנתיים של לימודים, לקראת סיום הסטאז', הבחינה להסמכה באפריל הקרוב ואחריה אני מקווה למצוא עבודה כאחות ובשנתיים הקרובות אני מקווה גם להגשים את חלומי ולסיים קורס מילדות.

ומה קרה בשנתיים האלו?

אלו היו שנתיים אינטנסיביות בצורה לא רגילה. אחרי 20 שנה צריך שוב להתרגל לשבת בכיתה שעה וחצי רצופות, לכתוב, להקשיב, ללמוד למבחנים, לנחול גם כמה כישלונות כואבים (מועד ג' באנטומיה לדוגמה), כשכישלון כזה גורם לי לשאול את עצמי: אולי אני לא מספיק טובה? אולי טעיתי בבחירה? אולי גרמתי נזק למשפחה שלי? (בכל זאת, שנתיים של לימודים, אמא סטודנטית, צריך לרדת ברמת החיים), ולקראת כל בחינה הלחץ לפני ובזמן הבחינה ודפיקות הלב כשניגשים לראות את הציון על הלוח. אבל לשמחתי היו הרבה יותר רגעי אושר מאכזבות, והנה, למעט החור השחור של אנטומיה, הייתי תלמידה לגמרי לא רעה.

ובשטח? הייתי צריכה לעבור דרך ארוכה.

בעבודה סוציאלית אתה לומד על המרחב האישי כל הזמן, על תחומים ומסגרות. מגע פיזי הוא דבר שממעטים להשתמש בו, אם בכלל, וגם כמנהלת, רוב הזמן השולחן הוא חוצץ בטוח בינך לבין העולם.

בסיעוד אני צריכה לגעת, כל הזמן. מצד אחד המעבר לא פשוט, ומצד שני זו בדיוק הסיבה שלא התחברתי מראש לעבודה סוציאלית, שהיא ברובה דיבורים, ולמעשה, חיפשתי את העשייה האקטיבית האמיתית.

ומה היום?

היום אני שבועיים לפני סיום הסטאז' ואני חושבת שמה שיבטא הכי טוב את המשוב מהחולים ואת ההרגשות שלי זה משפט שאמר לי חולה אתמול במשמרת ערב, אחרי ששאל לפשר התג שלי: "רואים שאת באה מאהבה. רואים שאת עובדת מכל הלב".

לא להאמין, אני כבר שנתיים וקצת אחרי, עם ידע ויכולות שלא ידעתי שקיימים בי, עם הרגשה של ציפייה לבאות ותחושה של התחדשות, תקווה וסיפוק. בעצם, עם כל מה שקיוויתי לו וזו רק ההתחלה.

עידית

 
הדפסשלח לחבר
דלג על Banners
Banners
הסבת אקדמים
דלג על Banners
Banners
סיעוד - קורסי העשרה
דלג על Banners
Banners
סיעוד - תוכניות לימוד
דלג על Banners
Banners
סיעוד - לאם ולילד
דלג על Banners
Banners
סיעוד - מכתבי תודה
דרונט בניית אתרים
דלג על בר תחתון 2
בר תחתון 2
ניהול תכנים:
עבור לתוכן העמוד